הצהרת הבמאי

״גם אם אדמתי בוערת״ הוא תוצאתו של תהליך בן שלוש שנים, בו ניסיתי לנתח את תפקידם/ן של פעילים ופעילות ישראלים/ות במאבק הפלסטיני העממי כיום, בעיקר בהיבט של מאבק לקראת ״פתרון המדינה האחת״. הסרט הוא תולדה של נסיעות רבות מספור לפלסטין, בהן צילמתי לבד עם ציוד שיכולתי להרשות לעצמי לקנות או לשאול. כמובן, כיהודי ישראלי, גם אם אחד שעזב את הארץ לפני עשור, היה זה גם מסע אישי ומסע שחידד את התובנות הפוליטיות הפרטיות שלי לגבי המקום בו גדלתי.

למרות שאני מקווה שעלה בידי ליצור סרט שיכול לרגש, לגעת ולעיתים אולי אפילו לעורר חיוך, זהו בראש וראשונה סרט שנועד להראות שישנה אופציה – אופציה של סולידריות, אופציה של אלטרנטיבה ושל עתיד טוב יותר לכל תושבי הארץ. דרך המאבק בה בחרו פעילי ופעילות נבי סאלח היא אחת מדרכים רבות של ההתנגדות הפלסטינית,  כולן לגיטימיות וכולן ראויות לתמיכתנו, והסרט אינו מתכוון לגרום לדרכי התנגדות אחרות להיראות צודקות פחות. עם זאת, זוהי אחת מדרכי המאבק היחידות של ההתנגדות הפלסטינית כיום בה ישראלים וישראליות יכולים לקחת חלק ומשתתפים בה, עובדה שהובילה אותי אל הכפר מלכתחילה. למרבה הצער, אפילו במאבקים כאלה מעט מאוד ישראלים לוקחים חלק כמו בן, אך דרך הסרט אני מקווה להזכיר לצופים שהאפשרות הזו עדיין קיימת, שישנן דרכים רבות להתנגד לכיבוש, דרכים רבות – מתוך הארץ ומחוצה לה – לעמוד בסולידריות עם אלו שעושים ועושות זאת, ושפרספקטיבות לעתיד משותף וטוב יותר בפלסטין אכן קיימות.